פריצת דיסק בכלבים

בוף היה כלב מגזע פאג בן 4 שנים. על אף קשיי הנשימה והחרחורים האופיינים לגזע (שעוד אתייחס אליהם בפרק אחר) בוף היה כלב פעלתן ודעתן עד מאוד, שלא פיספס אף הזדמנות למשחק עם כלבים אחרים. הוא חי בבית עם שני חתולים שגם איתם אהב לשחק, למרות שהם לא היו תמיד שותפים לאהבה הזאת. המקרה עם בוף התרחש באחד הימים, כאשר בעליו חזר מהעבודה בשעות הערב המוקדמות. במקום לקבל את פניו בצהלות וליקוקים היה בוף שקט ומדוכא, וכאשר ניסה להתקרב לבעליו ניכר היה כי הוא סובל מכאבים וגורר את רגליו האחוריות באופן מוזר. כמובן שהמשך הסיפור התרחש במרפאה… בבדיקה ניכר היה כי בוף שרוי בכאב, ובאופן מדויק יותר כאב גבי. בוף סבל מפגיעה עצבית שגרמה לשיתוק חלקי ברגליו האחוריות. הגורם לפגיעה היה פריצת דיסק או בשם המדויק יותר מחלת דיסקים בין חולייתיים.

פריצת דיסק בכלבים- בכדי להבין טוב יותר את המחלה נסביר קודם את הרקע לה. ממש כמו אצל בני האדם, עמוד השדרה של כלבים (וגם של חתולים כמובן) בנוי חוליות חוליות. החוליות מתחילות בגולגולת ומסתיימות בקצה הזנב (למי שיש). בין כל שתי חוליות יש מעין כרית שנועדה לשיכוך מכות, מניעת חיכוך בין החוליות והענקת יכולת תנועה לעמוד השדרה. כרית זאת העשויה מסחוס היא הדיסק. לאורך עמוד השדרה (בתוך החוליות ומעל לטבעות הדיסק) עובר חוט השדרה, שהוא צבר של עצבים המעבירים מסרים ופקודות מהמוח לרחבי הגוף ובחזרה. הדיסק בנוי מגרעין ומטבעת שתוחמת את הגרעין. במצבים שונים הטבעת החיצונית נחלשת או נקרעת ואז גרעין הדיסק נע ומפעיל לחץ על חוט השדרה. אותה תנועה של גרעין הדיסק היא פריצת הדיסק. מיקום הפריצה לאורך עמוד השדרה וחומרתה ישפיעו על אופי הסמנים העצביים. נוהגים לחלק את פריצות הדיסק לשני סוגים: סוג 1- פריצת הדיסק תהיה אקוטית, באופן פתאומי. פריצת דיסק שכזו מאפיינת גזעים קטנים (פאג, דאקל, ביגל ועוד…) ונגרמת בגלל התפתחות לא תקינה של סחוס הדיסק (גרעין הדיסק פורץ מבעד לטבעת ולוחץ על חוט השדרה). לרוב קורית הפריצה בגילאים צעירים, בחלק האחורי של הגב. סוג 2- פריצת הדיסק תהיה כרונית, במשך כמה חודשים. פריצת דיסק כרונית מאפיינת גזעים גדולים, מופיעה לרוב בגילאים מבוגרים ונגרמת בגלל החלשות של טבעת הדיסק (מבלי שיש פריצה ממשית של הגרעין אלא יותר לחץ).

סימנים שכיחים המאפיינים פריצת דיסק, לפי סדר חומרה עולה: – כאב גבי או צווארי. – קשיים בהליכה, הימנעות מתנועות אנכיות (מדרגות, עלייה לספה, קפיצה לאוטו…) – שיתוק חלקי או מלא של הרגליים, לרוב האחוריות. – חוסר שליטה על מתן צרכים. – אובדן תחושת כאב עמוק.

האבחון מתחיל בבדיקה הראשונית במרפאה עם דגש על בדיקה עצבית (נוירולוגית) כדי לאפיין את מיקום הנזק ודרגת חומרתו. בשלב השני ניתן להיעזר בשיטות הדמיה שונות בכדי לבחון את היקף הפגיעה ומיקומה המדויק. שיטות ההדמיה המשמשות לשם כך הינן: צילומי רנטגן (כאמצעי סקר ראשוני ובעיקר ככלי לשלילת מצבים אחרים- מאחר ובצילומי רנטגן בדרך כלל לא ניתן לראות פריצת דיסק), מיאלוגרפיה (הזרקת חומר ניגודי לתעלת השדרה), בדיקת CT או MRI . שתי האחרונות הן השיטות העיקריות לאבחון המצב.

הטיפול בפריצת דיסק מתחלק לשני סוגים: שמרני וכירורגי ונקבע לפי אופי וחומרת הפגיעה. טיפול שמרני מתאים לפריצות דיסק קלות יחסית, וכולל מנוחה מוחלטת למשך כחודש, לעיתים בשילוב טיפול תרופתי למניעת כאבים ודלקת. הטיפול נשמע אמנם פשוט, אך לעיתים מדובר באתגר לא קטן לנסות למנוע מכלב פעילות למשך זמן כה רב. הטיפול הכירורגי מתאים לפגיעות הקשות יותר ומטרתו היא הסרת חתיכת הדיסק שפרץ ופגע בחוט השדרה. זהו ניתוח שעל אף מיקומו הרגיש סיכויי ההצלחה בו גבוהים מאוד! ישנה חשיבות עליונה לביצוע הניתוח מוקדם ככל הניתן (בתוך יום- יומיים מפריצת הדיסק). לעיתים יעשה שימוש בסטרואידים על מנת להוריד את הנפיחות והבצקת שפוגעת בחוט השדרה.

בוף ידידנו סבל מפריצת דיסק קלה יחסית. אמנם הוא לא שלט לגמרי על רגליו האחוריות אך יכל ללכת. הטיפול בו היה שמרני. במשך החודש שלאחר פריצת הדיסק, בוף שהה את מרבית שעות היום בכלוב הטסה, לטיולים הוא יצא רק על הידיים וגם אז רק לעשיית צרכים. בנוסף קיבל למספר ימים טיפול בשיכוך כאבים ונוגדי דלקת. אמנם הימים הראשונים בטיפול הנ"ל יכולים לדכא מעט את הכלב ולעיתים גם את בעליו, אך חשיבות המנוחה המוחלטת היא קריטית ורק מנוחה מוחלטת עשויה לאפשר לדיסק להיספג ולפגיעה לעבור.